אריאל בר לב 2020-1918

כולנו היינו ילדיו

מאיר אמיתי

סא”ל בדימוס אריאל (אאוריל, אבויה) בר לב (מרקוביץ)  נפטר בשיבה טובה לאחר מחלה קצרה, בן 101, ביום ששי ב-9 באוקטובר 2020.

אריאל נולד בעיר וסלוי ברומניה ב-4 בנובמבר 1919. כל ימיו סירב לדבר על הקורות אותו בארץ הולדתו במלחמת העולם והשואה בפרט. כשמישהו היה מנסה לדבר על התקופה, עבר מיד לדבר על נושא אחר. ידוע, שהוכשר ושירת כמכונאי מטוסים בחיל-האוויר של רומניה, שעד שנת 1944 הייתה בת ברית של גרמניה הנאצית, ועבד במפעל שהמטוסים של חברת פרוטז’ הצרפתית בבראשוב.

אריאל עלה, עם אחיו אפרים, בעלייה הבלתי לגאלית בשנת 1946 והיה ממובילי ההתנגדות להשתלטות מלחי הצי הבריטי על האונייה שהיה אחד מנוסעיה. המעפילים, בהם אריאל, הוגלו למחנה מעצר בקפריסין. עד מהרה היה לאחד ממנהיגי הכלואים. אריאל הקים מחתרת, אימן עולים שלימים היו חיילים בצה”ל, היה פעיל בחפירת מנהרה וברח עם אחיו והצטרף לארגון ההגנה.

במאי 1948,כשנתיים לאחר שהחל את מסעו, אריאל הגיע לישראל, חויל ונשלח לטירונות. לאחר מכן, לאור ניסיונו המקצועי, הוצב בחיל-האוויר והיה לאחד מראשוני המערך הטכני שהוקם. בשנת 1949 נמנה על מייסדי כנף 22 בתל נוף (לימים יחידת האחזקה המרכזית [יא”א)]). אריאל שירת כחייל וכאזרח עובד צה”ל (אע”צ) בטייסת הניסוי (לימים בית מלאכה [בי”מ]) 216 בו הורכבו ותוקנו עשרות ממטוסי חיל-האוויר שנקנו ברחבי העולם. אריאל גידל דורות של מכונאים וטיפל בתחזוקה של כל סוגי “המוטוסים” כפי שקרא למטוסים, מהפרימוסים הקלים של שירות האוויר ועד המתקדם ביותר, השחק.

 אריאל (ראשון מימין) במוסך בי”מ 216 ביא”א 22, הרכבה ותחזוקה של מטוס מוסטנג;
 ועם סא”ל מיכאל מלכה מיא”א 22 בפגישת הכנה לאירוע 70 שנה להקמת היחידה שהתקיים ב-10 ביולי 2019.
לפגישה בבסיס תל נוף הגיע לבוש במדי א’ הייצוגיים שהיו נהוגים בשנות ה-80 של המאה ה-20.
אריאל הקפיד שזוג מדים מגוהץ בקפידה יהיה תלוי על דלת הכניסה לביתו. מסר, אני מוכן לזנק לכל משימה גם שנים לאחר הפרישה מצה”ל. 

אריאל תרם רבות לטיפוח יחסים טובים בין הטייסים וצוותי הקרקע, וטרח רבות כדי להקנות תודעת בטיחות בטיסה וידע טכני. בד בבד פיתח יחסים מיוחדים עם מפקדי חיל-האוויר, אלוף דן טולקובסקי ומחליפו בתפקיד, אלוף עזר ויצמן ז”ל. אבל, גם לא היסס לבקר את ויצמן על סיסמתו, הטובים לטיס ובתגובה שאל, האם הטובים האלה יוכלו לטוס בלי הבחורים שלי?

בשנת 1957, בגיל 38, אריאל מונה לקצין הטכני של 119 אלראות. משימתו הראשונה הייתה קליטת מטוסי הווטור II N קרב לילה. תחילת הדרך הייתה בצרפת, בשהות ארוכה ללימוד את המטוס ובהמשך, הכנת המטוסים שנרכשו לטיסות העברה ארוכות הטווח לישראל.

לאריאל נמסר,  שלרגל היציאה לצרפת תוענק לו דרגת ייצוג של קצין. הוא סירב והתעקש לצאת לקורס קצינים. הפשרה הייתה שייצא לקורס מאוחר יותר. זה קרה לבסוף בשנת 1960, בגיל 42. “כאשר הגעתי לבית הספר לקצינים חשו החניכים אי נוחות מסוימת”, סיפר בראיון לאריה אבנרי מבטאון חיל-האוויר בשנת 1978, “גילי היה כפול כמעט מגילם והם התייחסו אלי כאל ה’אבא’ של הקורס, אבל עד מהרה הם למדו לדעת כי אני בעל כושר גופני שאין מה להתבייש בו והתרשמו מהעזרה והסיוע שהענקתי לכמה מהם בעת האימונים והמסעות המפרכים…

25.7.1958 – אריאל בצרפת (משמאל) עם מפקד טייסת 119 (מימין), רס”ן (לימים אל”ם בדימוס) יואש צידון (צ’אטו) ז”ל,
חותם על קבלת מטוס הווטור II B צילום הראשון (מספר זנב 31) לפני ההמראה לישראל.
עם צ’אטו טס, הנווט הראשון של הטייסת, סרן (לימים סא”ל בדימוס) אליישיב (שיבי) ברוש ז”ל.
הטיסה הסתיימה למחרת בנחיתת אונס לאחר שההידראוליקה הלכה. המטוס שוקם.

סא”ל בדימוס גורי פלטר הכיר את אריאל כשהגיע ל-119 כטייס צעיר.  לדבריו, אכן בר לב נודע בכוחו הרב. אחד הסיפורים המפורסמים עליו מתקופת השהות בצרפת היה, כיצד התגבר על המחסור בציוד להעלאת מיכלי הדלק הנוספים (הסוטים) לתא הפצצות (לבטן) של הווטור. שני מכונאים חסונים הניפו את המיכל, אריאל נכנס תחתיו ועם גבו דחף אותו למקומו. כך, מיכל אחרי מיכל.

סד”כ מטוסי יירוט הלילה של חיל-האוויר היה שבעה מטוסי הווטור II N של טייסת 119בלבד. בניצוחו של אריאל נשמרה רמת שמישות גבוהה שלהם, למרות בעיות התחזוקה הרבות שהמטוסים שנודעו בהם. לכך התווסף גם הצורך לתחזק מכ”ם, תחום כמעט לא מוכר בחיל-האוויר. אריאל העריך מאוד את עבודתם הקשה של פקודיו. כיאה לכינויו “אבויה”, הקפיד לסעוד בכל ערב שבת עם חייליו שנשארו בתורנות. כך נהג גם בתפקידיו הבאים.

אריאל עם בניו הלוחמים בטייסת 119, בשנת 1961,עומד בשורה הראשונה ראשון  משמאל עם גורי פלטר,
השלישה, אברהם צפדיה, זאב שרון (שוורץ) ז”ל, מפקד הטייסת, רס”ן (לימים אל”ם בדימוס) אדם צבעוני,
יעקב זיק (אייזיק) ז”ל ויהודה פורת. עומדים שורה שנייה משמאל לימין, מנחם עייני, בן ציון זהר (סימקין) ז”ל,
אליישיב (שיבי) ברוש ז”ל, מנחם פונדק ז”ל, חגי קורן וגיורא יואלי

אריאל הציע שינויים שיושמו במטוסים. למשל, בווטור, החלפת צינורות הידראוליים, שחרור “במקצת” של הגה המטוס על מנת שלא יהיה כבד מדי ועוד; ובשחק, כשנודע לו שהתגלו תקלות במטוסים לפני הגעתם לישראל. לבקשתו, נשלח לצרפת כדי לעמוד מקרוב על תהליכי הייצור. לאחר בדיקות שערך לכמה מטוסים שייצורם הושלם, אבחן שיש נזילות בכנפיים והתקלה תוקנה. “מרקוביץ” היה “מעולה שבמעולים” שיבח אותו מפקדו בבי”מ 216 ובטייסת 119, יואש צידון, בראיון במרס 2009

בשנת 1963 אריאל התמנה לקצין הטכני של בית הספר לטיסה. האחראי לתחזוקת מטוסי הפייפר קאב הבוכנתיים והפוגה מגיסטר הסילוני. בתל נוף היה טנדר וויליס “מקומט”, חבוט מאינספור תאונות שעבר. הקצינים סירבו לנהוג בו. אריאל אימץ אותו והיה מסיע לבתיהם, חיילים שהתעכבו לצאת לחופשתם כיוון שהשמישו מטוסים. מילטון ליברמן, מכונאי פוגות, כתב כשנודע לו על פטירת אריאל, “הייתה לי הזכות להיות אחד מה”אינגלך” (הילדים)… המסירות שלו, האהבה לכל אחד מהטייסת היו לשם דבר. זכור לי המבט העצוב שלו כאשר הטייסת עברה לחצרים”

המעבר של בית הספר לטיסה לכנף 6 חצרים היה בשלבים, מאוקטובר 1966 עד פברואר 1967 וכשהושלם אריאל סיים את תפקידו. המפקד, סא”ל (לימים מח”א ואלוף) דוד עברי, נפרד ממנו והעניק לו שי, אלבום תמונות, ח”י לצה”ל, בצרוף הקדשה, “בעבודתך הוכחת שעם רצון ודביקות אין בעיות שמישות, פעילותך ומרצך היו גורם מדרבן ודוחף. התוצאה היו עשרות אלפי גיחות הדרכה. תודתי בשם צוותות האוויר והקרקע.”

אריאל (בעיגול השמאלי)  והילדים, גף טכני בית הספר לטיסה

 
באפריל 1967 יחידת האחזקה של בח”א 15 שדה דב שודרגה לטייסת תחזוקה ואריאל התמנה למפקדה הראשון. השינוי הארגוני היה חלק מההיערכות להקמת טייסת שנייה בבסיס, טייסת מסוקים קלים 125, בעקבות רכש של מסוקים נוספים מסוג אלואט II בצרפת, בלגיה וגרמניה המערבית. כעבור חודשיים פרצה מלחמת ששת הימים. לאחר מכן, הוחזרו לכשירות מבצעית מטוסי הטייסת הקלה 100, הושלמה הקמת מוסך דרג ב’ למסוקים, טכנאים נשלחו להסבות  לאלואט בצרפת ובשובם הרכיבו את המסוקים שהגיעו לבסיס מפורקים והושמשו ונארזו למשלוח לחו”ל המסוקים מסוג בל G-247 שהוצאו משרות ונמכרו. שנה אינטנסיבית מאוד. בסיומה אריאל פרש מצה”ל. בדיעבד, לראשונה.

מסוק אלואט מורכב במוסך דרג ב’. אריאל, כרגיל, בלבוש מוקפד, כובע מצחייה ועניבה.
 

אריאל החל לעבוד בתעשייה האווירית לישראל. גם באזרחות כולם היו בניו. “הוא היה לנו כאבא”, מספר יצחק אלמוג שעבד במפעל להב מטוסים, “דואג לכולם, העיקר לקדם הפרויקט במהירות ויעילות, אדם מיוחד.” לפסגת עבודתו הגיע כמנהל קו ההרכבה הסופי של מטוסי הנשר והכפיר. הדבר החשוב ביותר לאריאל היה שמישות המטוסים. כשנודע לו, שמטוסים מקורקעים עקב מחסור בחלקים, לפעמים מסיבות בירוקרטיות, דאג שיגיעו לטייסות. בניירת יטפלו אחר כך. אריאל נמנה על העובדים שבגין תרומתם הייחודית למיזם מטוסי הנשר והכפיר הוענק לכל אחד מהם פרס בטחון ישראל בשנת 1975.

בשירות המילואים, אריאל שירת כמפקד הגף הטכני של יחידת שדה הליקופטרים (יחש”ה). בשנת 1977 התקבל לבקשתו לשיחה עם מפקד חיל-האוויר, אלוף בנימין (בני) פלד ז”ל. נושא השיחה היה הענקת דרגת סא”ל במילואים. לטענתו, בכוחות היבשה, שהיחש”ה פועלת לעיתים קרובות בצמידות להם, לא התייחסו אליו בגלל דרגתו הנמוכה יחסית, רס”ן. פלד השיב, אתה רוצה דרגת סא”ל? יש לך שלושה ימים להשיב לי, האם אתה מוכן להתגייס מחדש ולהתמנות למטת”א שדה דב, כעת כנף 15. התשובה של אריאל, לאחר התייעצות עם רעייתו, אריאלה (פלה), הייתה חיובית. בגיל 58 אריאל חזר בשנית לתפקיד המטת”א בשדה דב, שנפח הפעילות שלו גדל מאוד מאז שעזב אותו. אריאל היה גאה מאוד שהוא “הקצין הקשיש ביותר בחיל-האוויר” שכה אהב.

אחת המשימות הראשונות של אריאל כמטת”א הייתה להשמיש מחדש שניים ממסוקי האלואט, שסיימו את שירותם בחיל-האוויר במאי 1975. היה זה לבקשת עזר ויצמן שהתמנה לשר הביטחון. ארבעה מכונאים התנדבו לשפץ את המסוקים, שהיו במצב טכני גרוע, שלא על חשבון הפעילות המבצעית. ויצמן הטיס בעצמו את המסוק כשיצא לסיורים ופגישות ביחידות צה”ל. 

אריאל (משמאל) ואחד משני מסוקי האלואט ששופצו לשימוש שר הביטחוןה-003 נשא את הכיתוב “יי יראה” והיה ראשון מסוקי האלואט של חיל-האוויר.
התקבל במתנה, כתרומה, ביולי 1957; והרמת כוסית עם הרמטכ”ל (בגבו) וחיילי טייסת תחזוקה. 

אריאל הקפיד להמתין בדום מתוח ולהצדיע לרמטכ”ל, רב אלוף רפאל (רפול) איתן ז”ל, בכל פעם שהיה מגיע לכנף. כשהיה נוחת בבוקר במטוס העגור שהטיס בעצמו וכשהיה ממריא בסוף יום העבודה לרמת דוד בחזרה לביתו בתל עדשים. כל הניסיונות של רפול לשכנע את אריאל, שאין צורך שימתין לו אישית עלו בתוהו. אריאל המשיך להמתין ולהצדיע לרמטכ”ל שהיה לחברו.

במשרדו בטייסת התחזוקה, המטת”א, אריאל, שמר בקפדנות בקבוק ויסקי שהעניק לו, טייס הניסוי, אל”ם בדימוס דני שפירא. “הוא מקמץ מאוד במחמאות, מסיבות מובנות”, אמר, ו”אם הצלחתי להוציא ממנו בקבוק, הרי זה מאורע יוצא דופן לכל הדעות.”

אריאל סיים את תפקידו כמטת”א בשנת 1980 ופרש משירות הקבע, אך לא מחיל-האוויר. במילואים שב ליחש”ה ובמלחמת לבנון הראשונה ביוני 1982 פרס אתה לשדה התעופה מחניים. עד השנים האחרונות, למרות גילו המתקדם, נהג לנסוע ברכבת לבית הספר הטכני ו”להרביץ” מוטיבציה בחניכים. אריאל גם לא החמיץ אירועים שונים של עמותת חיל-האוויר והיחידות ששירת בהן.

רעייתו, אריאלה, נפטרה ב-22 בפברואר 2002. מאז, חי לבדו בתל-אביב, בדירה שהשניים התגוררו בה לאחר שעזבו את בית דגן בה התגוררו שנים רבות בשנת 1976. בסלון ביתם תלה תמונה של אריאלה. מדי בוקר היה מתחיל את יומו בהתייצבות מול התמונה ומאחל לאריאלה בוקר טוב. בכל יום שלישי בשבוע היה נוסע לבית העלמין חולון-בת ים ופוקד את הקברים של אריאלה, ואמו, פרידה, שטמונה בסמוך. אריאל התעקש להמשיך להיות עצמאי. המוכרים בשוק הכרמל, בו נהג לערוך את קניותיו, אהבו אותו מאוד. אריאל שמר על קשר קרוב עם מפקדו לשעבר, יואש צידון, ורעייתו, ראיסה. כיואש אושפז בבית החולים שיבא בחודשי חייו האחרונים בשנת 2015, אריאל הקפיד לבקרו ולהאכילו.

אריאל היה גיבור הערב באירוע שהוקדש לציון 60 שנה להקמת טייסת 119 והוקרה לדור המייסדים ב-14 באפריל 2016. אריאל ריתק וריגש בדבריו את הקהל, הוותיקים והצעירות והצעירים שמפעילים כיום את מטוס הסופה. הוא דיבר בלהט ובאהבה רבה על בניו, הלוחמים וחיילי הגף הטכני, תחליף לילדים שלא זכה להם.

כוכב הערב לציון 60 שנים לטייסת העטלף 119, אריאל בנאום המפקד; ומשמאל, כשלצדו אלוף דן טולקובסקי, עם בניו.
 

בתום הערב שוחחנו. לתדהמתנו התברר, שאריאל (שנעזר במקל הליכה) הגיע מביתו בתל-אביב באוטובוס. הוא ירד בתחנה הקרובה ביותר לבית חיל-האוויר והמשיך רגלית, צעד כקילומטר וחצי, וכי בכוונתו לעשות כך גם את הדרך חזור. כמובן, שדאגנו להסעתו על-ידי איש הטייסת.

הופעותיו הפומביות האחרונות בחיל-האוויר היו באירועים לרגל סגירת כנף 15 בחודש יוני 2019. למרות החום הכבד ששרר, הופיע כהרגלו לבוש בחליפה וענוד בעניבה. במטס הפרידה והעברת מטוסי הכנף לביתם החדש, כנף 4 חצור, ישב כהרגלו באירועים בחיל-האוויר, בצד שמאל בשורה הראשונה, והצדיע והזיל דמעה.

במחצית השנייה בספטמבר 2020, אריאל צעד רגלית לעבר סניף קופת החולים שבקרבת ביתו. לפתע מעד ושבר את ירך ימין. אריאל העצמאי סירב להתפנות לבית חולים. התעקש שיוסע למרפאה אליה התכוון להגיע. הרופאה שבדקה אותו פסקה, שהוא חייב להתאשפז בדחיפות בבית חולים. אריאל נותח בהצלחה וכעבור שבועיים, במקום לעבור למחלקת שיקום, התעקש לחזור לביתו. “אני אשתקם בבית”, אמר לאחיינו, מנשה מרקוביץ, כמו בפעם הקודמת לפני שמונה שנים כששבר את ירך שמאל. שלושה ימים לפני שנפטר החל לאבד את צלילותו הידועה. ביום חמישי פונה לבית החולים איכילוב ולמחרת בבוקר נפטר.

אריאל נטמן לצד רעייתו האהובה, אריאלה.

אראל בשיחה ערנית עם מפקד חיל-האוויר, אלוף עמיקם נורקין, בבערב לציון סגירת כנף 15, ב-4ביוני 2019.

 “איש נמרץ ובריא עד לימיו האחרונים, עם עקרונות ונימוסים בסגנון ראשית המאה הקודמת”, הספיד אותו חניכו לשעבר וחברו, אל”ם בדימוס נתן סגל, כשנודע לו על פטירתו.

יהי זכרו ברוך